פסק-דין בתיק ע"פ 30045-06-11

בפני ערעור על פסק דינו של בית משפט לעניינים מקומיים בחדרה, אשר הרשיע את המערער בעבירה של שימוש בגדר הבנויה על מדרכה ציבורית, עבירה לפי סעיף 204(א) לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה - 1965, וגזר עליו קנס כספי בסך 1,500 ש"ח שישולם ב-10 תשלומים וכן ציווה עליו להרוס את הגדר הנ"ל.

הערעור מופנה כנגד פסק הדין כולו, כאשר למעשה הערעור מופנה כנגד הכרעת הדין, אשר הרשיעה את המערער, ובהמשך כנגד החלטה אשר נתן בית משפט קמא, לאחר שניתנה הכרעת הדין, ובטרם טיעון לעונש, במסגרתה נדחתה בקשתו של המערער לחזור בו מההודאה. טענתו של המערער בבקשה להתיר לו לחזור מההודאה הייתה, כי ביום בו הוקרא כתב האישום ובו נרשמה תשובתו לכתב האישום, היה המערער בסערת רוחות, הוא התרגש ולא הבין את ההליך המשפטי. מדובר באדם מבוגר אשר במהלך הדיון אף התמוטט ופונה מבית המשפט באמבולנס. במצב דברים זה טען הוא, כי היה מקום לבטל את הכרעת הדין, להתיר לו לחזור בו מההודאה ולקיים את הדיון מראשיתו. בית משפט קמא דחה את בקשתו בהחלטה מיום 4.5.11, כאשר בהמשך טענו הצדדים לעונש ונגזר דינו. מכאן הערעור שבפני.

בטרם אתייחס להשתלשלות הדיון בכל הנוגע למערער, ראוי להזכיר את הכללים החלים על בקשתו של נאשם שהודה, לחזור בו מהודאתו.סעיף 153 (א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 קובע כי נאשם "רשאי בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודיה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו". החזרה מההודאה מותנית ברשות שנתן בית המשפט לכך. מתן הרשות מסויג לנימוקים מיוחדים בלבד. בית המשפט העליון קבע כי בית המשפט ישקול להתיר חזרה מהודאה בנסיבות חריגות. בין היתר ייעשה הדבר כאשר ההודאה לא נעשתה באופן חופשי ומרצון, כאשר הנאשם לא הבין את משמעות הודאתו וכאשר ההודאה הושגה שלא כדין, באופן המצדיק פסילתה [ראו למשל, ע"פ 5622/03 מדינת ישראל נ' פלוני , פ"ד נח(4) 145; ע"פ 635/05 דענא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.11.2007); ע"פ 3227/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.1.2011); ע"פ 6952/10 בשימוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.1.2011)]. נפסק גם כי במקום בו פעל בא כוחו של נאשם תוך הפרת אמונים כלפיו, בעודו מונע משיקולים זרים, אפשר כי ייחשב הדבר ל"נימוק מיוחד" [ע"פ 5561/03 מדינת ישראל נ' פלוני , פ"ד נח(4) 145 (2004)]. עם זאת, נקבע כי אין די בהמלצת סנגור לנאשם להודות, משום נימוק כאמור (ע"פ 635/05 הנ"ל). רשימת הנימוקים שנמנתה לא מהווה רשימה סגורה.

בפסק הדין שניתן בע"פ 4335/91 מדינת ישראל נ' ד"ר קאסם סמחאת , פ"ד מה(5) 798 (להלן - "פרשת סמחאת") הוצגה גישה מקלה יחסית ובית המשפט, בדעת הרוב (כב' השופטת נתניהו וכב' השופט גולדברג) כנגד דעתו החולקת של כב' השופט אור, קבע כי יש ליתן אפשרות לנאשם לחזור בו מהודאתו בכל מקום שהנאשם סבור שטעה בשיקוליו כשהודה ומבקש הזדמנות להוכיח את חפותו, וזאת כל עוד הדבר נעשה לפני מתן גזר הדין. וכך כתב כב' השופט גולדברג בסעיף 8 לפסק דינו -

"בבוא בית המשפט לשקול אם לתת לנאשם רשות לחזור בו מהודייתו לפני גזר הדין, לא די, לדעתי, בבירור השאלה אם ההודייה ניתנה בשעתה מרצונו הטוב והחופשי של הנאשם. סבורני, כי גם אם השתכנע בית המשפט מכך, עוד עליו לשאול עצמו, מהי הסיבה הכנה והאמיתית אשר מביאה את הנאשם לבקש את החזרה מן ההודייה. אם סובר הנאשם כי טעה בשיקוליו בעת שהודה, והמטרה האחת והיחידה העומדת ביסוד בקשתו היא כי תנתן לו ההזדמנות להוכיח את חפותו, כי אז נכון וראוי הוא שלא להכביד תמיד במשקלם של אותם "נימוקים מיוחדים", הנדרשים בסעיף 153(א) הנ"ל. ער אני לכך כי גישה זו עלולה לפתוח פתח לנאשמים להתחרט על הודייתם, ואף נתתי דעתי על הפגיעה שב"רוחב לב" זה על ניהולו התקין של הדיון ושיבוש סדריו של בית המשפט. אולם כשנשקל הצורך למנוע רעות אלה, לעומת הדרישה לעשיית צדק, חייבת לנטות כפה של האחרונה, חרף "המחיר" שמשלם הציבור מתוצאה זו".

בסופו של דבר, העיקר הוא לבחון, בכל מקרה קונקרטי, את שאלת רצונו החופשי של הנאשם ואת מידת הבנתו את ההודאה שנתן ואת תוכנה.

סמכותו של בית המשפט לאפשר חזרה מהודאה בכל שלב של המשפט משתרעת גם על שלב הערעור.

עם זאת, עיתוי הגשת הבקשה לחזור מן ההודיה מהווה שיקול מכריע בבחינת הבקשה ורק במקרים נדירים יותר לנאשם לחזור בו מהודאה לאחר גזירת דינו [ראו: ע"פ 945/85 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד מא(2) 572 (1987); ע"פ 5561/03 הנ"ל; ע"פ 5763/10 מתן תורג'מן נ' מדינת ישראל , (לא פורסם, 3.2. 2011)]. הבהיר זאת כב' השופט בך בע"פ 945/85 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד מא(2) 572 בעמ' 579 -

"מתן היתר לנאשם לחזור בו מהודאתו בנסיבות כגון אלה במקרה דנן עשוי לפתוח פתח לתופעה מאוד בלתי רצויה: נאשם, שהודה באשמה, לאחר שהוסבר לו על-ידי סניגורו, כי כך יזכה לעונש קל יותר, או לאחר שהסכים לעיסקת טיעון עם התביעה, יקבע את עמדתו בהתאם לגזר הדין שיושת עליו. אם העונש הינו קל, אז ישלים עמו, אך אם הוא נראה כבד בעיניו, יבקש לבטל הודאתו מהטעם, שהיא לא נמסרה "מרצון טוב וחופשי", ויתבע בירור משפטו לגופו של עניין. "אפשרות תימרון" זו אינה משרתת את טובת הציבור ואת דרישות הצדק".

לאחר שסקרנו את ההלכות, נחזור למקרה שבפנינו.

מעיון בפרוטוקול בית המשפט עולה, כי ביום 12.12.10 התייצב המערער כאשר הוא אינו מיוצג על ידי עורך דין. בתשובתו לכתב האישום למעשה, לא אמר בשום שלב המערער כי הוא מודה בעובדות כתב האישום. לדבריו, הוא לא ידע אם הגדר הוקמה ללא היתר בנייה, אך אישר כי קיימת גדר כזו אשר בנויה באופן החורג אל שטח מדרכה. בהמשך טען, כי כשקנה את הבית הייתה הגדר כבר בנויה. עוד טען בכל הנוגע לפלישה של שכנו לתוך השטח שבבעלותו. עם זאת לא ניתנה תשובה ברורה לאישום.

בהמשך, לאחר שנשמעה עמדת ב"כ המאשימה, נרשם שוב מפי המערער (עמוד 2, שורה 5 לפרוטוקול), " אני מודה בכל עובדות כתב האישום". לא ברור כיצד נרשמה הודאה, בשים לב לדברים שנאמרו על ידי המערער בעמוד 1 לפרוטוקול, אשר אין בהם כדי להוות הודאה ולא ניתן כל הסבר לעניין.

בהמשך החלו הצדדים בטיעון לעונש, ובעמוד 3 לפרוטוקול נרשם כדלקמן: " (תוך כדי טיעוניו של הנאשם לפתע פתאום הוא התמוטט ונפל על הרצפה) (לאחר מספר דקות, תוך מתן סיוע על ידי הנוכחים באולם בית המשפט, התאושש לרגע הנאשם וחזר למצב של טשטוש כאיבוד הכרה ובית המשפט הורה להזמין עזרה ראשונה באמצעות אמבולנס. הדיון הופסק והמשכו נדחה)". בהמשך נרשמה החלטה, לפיה בשל מצבו הבריאותי של הנאשם נדחה הדיון למועד אחר, והנאשם הוזמן להתייצב והוזהר מתוצאות אי-התייצבותו.

אעיר לעניין זה, כי אזהרתו של המערער לעניין אי-התייצבותו הייתה, על פי האמור בפרוטוקול, תוך כדי הזמנת אמבולנס, כאשר המערער לאחר נפילה והתמוטטות. ספק בעיני אם זה היה המקום להסביר למערער את תוצאות אי-התייצבותו האפשרית לדיון.

בכל מקרה, כאשר רואים את פרוטוקול הדיון על כל חלקיו, מתקבלת התמונה, לפיה נרשמה הודאה לא ברורה, כאשר בחלקו הראשון של הטיעון מספק המערער הסבר המהווה כפירה, בהמשך נרשם מפיו כי הודה, ולאחר מכן, כאמור לעיל, הוא מתמוטט ומאבד את הכרתו.

בנסיבות אלו סבור אני כי קיים ספק של ממש בכל הנוגע להודאת המערער בעובדות כתב האישום. לא ברור מהפרוטוקול עצמו, האם אכן הודה המערער, ובכל מקרה, בשים לב למצבו הרפואי כפי שתואר בפרוטוקול, לא ניתן לומר כי על פניו מדובר בהודאה שנמסרה לבית המשפט מרצון חופשי ולאחר שהמערער/נאשם אכן שקל באופן צלול את עמדתו המשפטית, בכל הנוגע לכתב האישום המיוחס לו.

אוסיף עוד, כי הבקשה לביטול הכרעת הדין, באופן שיאפשר למערער לחזור בו מהודאתו, הוגשה לבית משפט קמא קודם לטיעון לעונש.

בהביאי בחשבון נסיבות אלו, סבור אני כי דין הערעור להתקבל. הבקשה לחזרה מהודאה הוגשה קודם לטיעון לעונש וקודם לגזירת הדין. כאמור לעיל, ספק אם המערער היה במצב פיזי ונפשי כשיר בעת שמסר את הודאתו, וזאת על פי האמור בפרוטוקול. די בספק זה לעניין כשירותו, כדי שיותר לו לחזור בו מההודאה.

אשר על כן אני מקבל את הערעור, מבטל את פסק דינו של בית משפט קמא ומתיר למערער לחזור בו מההודאה.